חינוך

רחל הסתכלה על הקערה הריקה ליד הכיור, ואז העיפה מבט חוקר אל פיו הנפוח של משה.

"משה," היא אמרה בטון חשדני, "איפה הקלמנטינה שהשארתי פה?"

משה בלע בקושי, כמעט נחנק, ואז ענה בקול חנוק: "איזו קלמנטינה, רחל? לא ראיתי שום קלמנטינה!"

פתאום, צלצול חזק נשמע, ורחל סיימה את השיחה. היא נכנסה למטבח, והמראה שנגלה לעיניה היה מחזה לא ייאמן:

דוד משה עומד ליד הכיור, ידיו על מותניו, פניו אדומים כמעט כמו קליפת הקלמנטינה, והוא מנסה להיראות נינוח לחלוטין.

הוא קילף פרוסה אחת. היא הייתה כה עסיסית ומתוקה, שלא יכול היה להתאפק. פרוסה שנייה, שלישית. הקלמנטינה התכווצה במהירות. כשהגיע לפרוסה האחרונה, הוא הסתכל עליה, הסתכל לכיוון הטלפון, ובבת אחת דחף את כל שארית הפרי לפה.

הוא ניגש אליה, הרים אותה, והחליט לנצל את הרגע: "קלמנטינה לבד? לא נורא אם רק אטעם פרוסה אחת קטנה… רחל בטח לא תשים לב".

משה, ששמע את הקולות מהמטבח, הרגיש ש"משהו טוב" קורה בלעדיו. הוא הסתובב בחשאי, ובפינת העין קלט את הקלמנטינה הבודדת, החשופה למחצה, המונחת ליד הכיור.

בערב, משה התיישב לצפות בחדשות. רחל חמקה למטבח, הוציאה קלמנטינה אחת והניחה אותה ליד הכיור כדי לקלף בנחת. אבל בדיוק כשהחלה לקלף, הטלפון צלצל – זו הייתה אחותה, ורחל נסחפה לשיחה ארוכה ומרתקת על מתכון חדש לחמין.

יום אחד רחל קנתה קילו קלמנטינות, פרי עונתי ויקר יחסית. היא החביאה אותן במגירה התחתונה במזווה, מתוך ידיעה שאם משה יראה אותן, הוא יקציב לכל אחד מבני הבית "חצי קלמנטינה ליום, וזהו".

דוד משה היה קמצן ידוע לשמצה. כל כך קמצן, שאשתו, רחל, הייתה מנהלת פנקס מפורט של כל דבר שנכנס ויוצא מהבית.